צלקות חמות וקרות: מחקר של מכון ויצמן חושף שני סוגי צלקות בלב ופותח דרך לטיפולים חדשים

מחלות לב הן בין הגורמים המובילים לתמותה בעולם כולו, והלב הוא איבר שכמעט אינו מסוגל לתקן את עצמו. כאשר הלב נפגע, למשל בעקבות התקף לב, נוצרת במקום הפגיעה רקמת צלקת. עד כה נהוג היה לחשוב על צלקת זו כתופעה אחידה, אך מחקר ישראלי חדש מטלטל תפיסה זו. מסתבר שלא כל הצלקות בלב נולדו שוות.

המחקר נערך במכון ויצמן למדע והתפרסם בכתב העת המדעי Cell Systems. החוקרים גילו כי בלב חולה יכולים להיווצר שני סוגים שונים לחלוטין של צלקות, שאותם כינו צלקת חמה וצלקת קרה. הממצא המרכזי הוא שכל אחד משני הסוגים הללו דורש גישת טיפול שונה בתכלית. הבנה זו עשויה לשנות את הדרך שבה מטפלים בעתיד במחלות לב.

כדי להבחין בין שני סוגי הצלקות, החוקרים התבוננו בתאים המרכיבים את רקמת הצלקת. שני סוגי תאים עיקריים ממלאים כאן תפקיד. הראשון הוא הפיברובלסטים, תאים המייצרים קולגן ובונים את הפיגום הסיבי של הצלקת. השני הוא המקרופאגים, שהם תאי מערכת החיסון האחראים בין היתר על תגובה דלקתית.

חם מול קר

ההבחנה בין הצלקת החמה לקרה נשענת על נוכחות התאים הללו. באמצעות מודל מתמטי של מעגלי תאים, החוקרים חזו שני סוגי פיברוזיס, כלומר הצטלקות. הצלקת החמה מונעת על ידי שילוב של מקרופאגים ותאים בשם מיופיברובלסטים. לעומת זאת, הצלקת הקרה נוצרת על ידי המיופיברובלסטים בלבד, ללא מעורבות משמעותית של תאי החיסון.

לא פחות מעניין הוא מה שקובע איזה סוג צלקת ייווצר. החוקרים בדקו את הרעיונות שלהם במצבי פגיעה שונים בלב. הם מצאו כי התקף לב חריף מוביל דווקא ליצירת צלקת קרה. לעומת זאת, פגיעה כרונית וממושכת יותר, כמו זו המתרחשת באי ספיקת לב, מובילה להיווצרות צלקת חמה.

להבחנה הזו יש משמעות מעשית עצומה לעולם הרפואה. אם שני סוגי הצלקות שונים זה מזה בתאים המרכיבים אותם, סביר להניח שהם יגיבו גם לטיפולים שונים. במקום גישה אחידה לכל מטופל, נפתחת כאן דלת לרפואה מותאמת אישית יותר. זיהוי סוג הצלקת עשוי בעתיד לסייע לרופאים לבחור את הטיפול המתאים ביותר.

חוקרי מכון ויצמן זיהו שני סוגי צלקות בלב, חמה וקרה, שכל אחת מהן דורשת גישת טיפול שונה.

החלבון TIMP-1

מעבר להבחנה בין סוגי הצלקות, המחקר הניב גם תגלית טיפולית מבטיחה. החוקרים זיהו חלבון בשם TIMP-1 והראו לראשונה כי הוא פועל כגורם גדילה. במילים אחרות, חלבון זה מעודד את חלוקת המיופיברובלסטים ובכך מקדם את היווצרות הצלקת בלב. גילוי זה הופך את TIMP-1 למטרה פוטנציאלית לטיפול תרופתי עתידי.

כדי לבחון את חשיבותו של החלבון, החוקרים ערכו ניסוי בעכברים. הם חסמו את פעילות ה-TIMP-1 בעכברים לאחר שעברו התקף לב. התוצאה הייתה ברורה, שכן הצלקת שנוצרה בעכברים אלה הייתה קטנה יותר בהשוואה לעכברים שלא טופלו. ממצא זה מרמז כי חסימת החלבון עשויה להפחית את היקף הנזק לרקמת הלב.

הפחתת גודל הצלקת היא מטרה חשובה מבחינה רפואית. צלקת גדולה מדי הופכת את שריר הלב לנוקשה ופוגעת ביכולתו להתכווץ ולשאוב דם ביעילות. לכן, כל טיפול שמצליח לצמצם את ההצטלקות עשוי לשפר את תפקוד הלב ואת סיכויי ההחלמה. התגלית הזו מציעה כיוון חדש ומעודד למחקר על מחלות לב.

למה זה חשוב

החשיבות של מחקר כזה נובעת מהיקף הבעיה שהוא מנסה לפתור. מחלות לב ואי ספיקת לב הן נטל בריאותי עצום בכל העולם ומשפיעות על מיליוני אנשים. מכיוון שהלב הבוגר כמעט אינו מתחדש מעצמו, השליטה בתהליך ההצטלקות היא אחת המטרות המרכזיות של הרפואה הקרדיולוגית. הבנה מדויקת יותר של הצלקת עשויה לשנות את כללי המשחק.

עם זאת, חשוב לשמור על פרופורציות ולנהוג בזהירות מדעית. הממצאים המרתקים הללו התקבלו בשלב זה בעיקר במודלים של בעלי חיים ובמעבדה. הדרך מהמחקר הבסיסי ועד לטיפול זמין לחולים היא ארוכה ודורשת שנים של מחקר נוסף. ובכל זאת, השילוב של מודל מתמטי עם ביולוגיה ניסויית ממחיש כיצד מדע ישראלי חדשני עשוי לתרום לרפואת הלב של המחר.